הידעת?
גופנו מורכב ממיליארדים של תאים המתרבים כל אחד על ידי חלוקה לשניים. חלוקה זו, שמבוקרת על ידי מנגנונים מיוחדים בגוף, אחראית על הגדילה וההתפתחות שלנו.
גידול סרטני מתפתח מתא בודד. מסיבות שרובן אינן ברורות לנו מתרחשים במהלך החיים שינויים בתוך החומר הגנטי שבגרעין התא, הגורמים לתא לשנות את אופיו\ מרכיביו\ צורתו ועלולים להביא לחלוקה מואצת של אותו תא. כאשר מנגנוני הבקרה אינם מסוגלים לעצור את התהליך, נוצרת קבוצה של תאים ההולכת וגדלה באופן פראי. זהו התהליך הסרטני.
תחילה הגידול מתפתח ברקמת האם (הרקמה בה התחיל התהליך מראשיתו) ועלול לדחוק את הרקמות שמסביב ואף לחדור לתוכן. חלקים ממנו עלולים גם לחדור לכלי הדם ולצינורות הלימפה, ובאמצעות זרם הדם או הזרימה בצינורות הלימפה להתפזר ולהגיע לאזורים מרוחקים מהגידול הראשוני ושם להתפתח כגידולים משניים המכונים גרורות.
הביופסיה היא דגימה זעירה של קבוצת תאים\רקמה מתוך הגידול החשוד, הנלקחת ע"י הרופא באמצעות מכשור מיוחד.
ישנן טכניקות שונות ללקיחת ביופסיה וההחלטה לגבי טכניקה זו או אחרת תלויה בגידול, במיקומו האנטומי ובמצבו של החולה. הביופסיה נבדקת במעבדה הפתולוגית תחת מיקרוסקופ, והיא זו שנותנת לנו את התשובה המהימנה ביותר לשאלה האם הגידול שממנו נלקחה הוא אכן סרטני (יש גידולים לא סרטניים שגם הם מתחלקים בקצב מואץ, אך אין להם מאפיינים של תאי סרטן). באמצעות הבדיקה ניתן גם לזהות באיזה סוג של סרטן מדובר ולכוון את החולה לטיפול שיתאים ביותר לאבחנה הספציפית שלו .
תחילה מתארת התשובה הפתולוגית את הגידול שהוצא, כפי שהוא נראה בעין רגילה (מיקום מדויק, גודל, סימטריה, צבע וכדומה). בנוסף מתוארים מאפיינים ומרכיבים של הגידול שהוצא, כפי שהם נראים תחת מיקרוסקופ, לאחר שהגידול עבר במעבדה מספר תהליכים כמו קיבוע, חיתוך וצביעות מיוחדות. תהליכים אלה מאריכים את משך קבלת התשובה הפתולוגית המלאה עד שבועיים ויותר מתאריך הניתוח.
באמצעות המידע המפורט המתקבל מהתשובה הפתולוגית ניתן להעריך באיזה שלב של המחלה אובחן החולה (עד כמה הגידול כבר הספיק לגדול ולהתפשט באזור), ומהם המאפיינים הייחודיים של הגידול. מידע זה – בתוספת מידע הניתן באמצעות בדיקות הדמייה (להלן) – מאפשר לרופא המטפל להגיע להחלטה לגבי אופן הטיפול במחלה, במטרה להשיג את התוצאות הטובות ביותר.
מטרת הטיפולים במחלת הסרטן היא להשמיד את התאים הסרטניים ככל שניתן, ועל ידי כך למנוע מהגידול הסרטני להמשיך ולהתפתח באותו איזור שבו הוא נוצר, וכן להתפשט לאזורים אחרים בגוף.
הטכניקות הטיפוליות הן שונות. ניתן לנתח את הגידול ולהוציא אותו בשלמותו, ניתן לטפל בו באמצעות תרופות אנטי סרטניות וניתן להקרין אותו. במרבית המקרים משלבים סוגים שונים של טיפולים (ניתוח וקרינה, ניתוח וטיפול תרופתי, סוגים שונים של טיפול תרופתי וכדומה).
תוכנית הטיפול נקבעת על פי סוג הסרטן, שלב המחלה, מאפייני הגידול, מצבו הכללי של החולה (גילו, מחלות נוספות מהן הוא סובל) והעדפותיו האישיות.
כיון שתאים סרטנים, כאמור לעיל, גדלים ומתחלקים בקצב מהיר יותר מתאים בריאים, הטיפולים במחלת הסרטן מתבססים על פגיעה בשלבים שונים של תהליך הגדילה והחלוקה של התאים הללו. התא הסרטני שנפגע כתוצאה ממתן התרופות האנטי סרטניות אינו יכול להתחלק עוד והוא נהרס, ועי"כ נעצרת ההתפתחות של הגידול. ישנן תרופות מסוגים שונים שכולן פועלות לאותה מטרה אך במנגנונים שונים. בנוסף ישנן תרופות שמעודדות את מערכת החיסון של הגוף עצמו להלחם בתאים הסרטניים.
הקרינה גם היא פוגעת בתאים בתהליך החלוקה (שוב, במנגנון שונה), עוצרת אותו ועל ידי כך גורמת להרס התאים הסרטניים.
טיפול מקומי הוא טיפול שמכוון לאזור שבו נמצא הגידול (למשל: ניתוח להוצאת הגידול ו\או הקרנה של הגידול).
מטרת הטיפול המקומי היא למגר את הגידול מהאיזור שבו אובחן, ולמנוע ככל האפשר התפתחות מחודשת של תאים סרטניים באיזור זה (כאמור באמצעות ניתוח והוצאה של הגידול, הקרנה של הגידול או שילוב של השניים).
טיפול סיסטמי הוא טיפול שמכוון כמעט לכל אזורי הגוף (למשל: תרופות אנטי סרטניות הניתנות דרך הוריד או דרך הפה).
מטרת הטיפול הסיסטמי היא למנוע התפתחות וגדילה של התאים הסרטניים גם באזורים אחרים בגוף (כאמור, באמצעות אותן תרופות אנטי סרטניות המתפזרות באזורי הגוף השונים, פוגעות בתאים הסרטניים באופנים שונים והורסות אותם).
כאשר כל הבדיקות שבוצעו מצביעות על כך שהגידול הסרטני לא התפשט לאזורים מרוחקים, בדרך כלל מתבצע בשלב ראשון טיפול מקומי: באמצעות ניתוח מסירים את הגידול, תוך הקפדה על כך שהגוש הסרטני שהוצא מוקף מכל צידיו ברקמה בריאה ללא תאים סרטניים (זאת בודקים תחת מיקרוסקופ ומציינים בתשובה הפתולוגית), כך שניתן לומר שהוא הוצא בשלמותו ולא נחתך באחד הצדדים. במצבים מסויימים הטיפול המקומי יהיה, כאמור לעיל, הקרנה של הגידול (ולא ניתוח) או שילוב של ניתוח והקרנת האזור.
כאשר ממצאי התשובה הפתולוגית של הניתוח מצביעים על סיכון לא מבוטל שתאים סרטניים בודדים כבר התפזרו בגוף (על אף שבבדיקות הדמייה לא ניתן לזהות את הפיזור מפאת גודלם המזערי של התאים), מומלץ במקרים רבים גם טיפול סיסטמי בשלב שני – בנוסף לטיפול המקומי שניתן בשלב ראשון. זאת, באמצעות תרופות אנטי סרטניות. החשיבה היא שמתן טיפול סיסטמי עשוי למנוע גדילה והתפתחות של תאים שאולי כבר התפזרו, בכל מקום אליו הגיעו.
לעתים ניתן טיפול סיסטמי באמצעות תרופות גם בשלב ראשון, לפני הטיפול המקומי. כאן המטרה היא בעיקר להקטין את מימדיו של הגידול ולאפשר את הוצאתו בשלמות, במהלך ניתוח שיתבצע בשלב שני (במצבים של גידולים גדולים, למשל).
כריתת הגידול בניתוח איננה יעילה בדרך כלל כאשר הבדיקות מצביעות על כך שכבר יש פיזור של תאים סרטניים בגוף. זאת, מכיון שהוצאה של הגידול במקום אחד, לא תמנע את ההתפתחות של גרורות באזורים אחרים אליהם כבר התפשטו תאי הסרטן (ויתכן שישנם הרבה אזורים כאלה!). כאן יש עדיפות לטיפול סיסטמי, מתוך אותה חשיבה שהתרופות הניתנות – בדומה לתאים הסרטניים – מתפזרות גם הן בגוף, פוגעות בתאים הללו באזורים השונים אליהם הגיעו, ועשויות לעצור על ידי כך את המשך ההתפתחות של המחלה.
הטיפולים גורמים לפגיעה בתהליך הגדילה, החלוקה וההתרבות של כל התאים. תאי הסרטן שגדלים ומתרבים באופן המהיר ביותר, הם התאים שיפגעו באופן המשמעותי ביותר. התאים הבריאים שמתחלקים כל אחד בקצב הקבוע לו (ביחוד אלה שבאופן תקין ונורמלי מתחלקים מהר יחסית, כמו תאי מערכת החיסון), עלולים גם הם להפגע ממתן הטיפולים – אך בדרך כלל פחות.
בנוסף, במסגרת התהליך של הפיכתם מתאים בריאים לתאים ממאירים, חלק מתאי הגידול מאבד את היכולת לתקן את הנזקים שנגרמים ע"י הטיפולים האנטי סרטניים. בתאים הבריאים שנפגעו, לעומת זאת, היכולת לתקן נזקים באמצעות מנגנונים מיוחדים נשמרת, ועשויה לעזור להם להתאושש ולהבריא במרווח הזמן שבין טיפול לטיפול.
הנזק הזמני בד"כ, שנגרם לתאים בריאים באזורים שונים בגוף כתוצאה מהטיפולים, הוא זה שמתבטא בתופעות הלוואי. תופעות לוואי אלה יכולות להיות שונות בין תרופה אנטי סרטנית אחת לשניה ואפילו בין אנשים שונים שמקבלים את אותה תרופה.
בדיקות ההדמייה מדמות את מה שקורה בתוך הגוף באמצעות טכניקות מיוחדות. הן כוללות בין השאר צילומי רנטגן, אולטרא-סאונד, סי-טי, אם-אר-אי, מיפויים ועוד, ומתבצעות בשלבים שונים של הטיפול.
בדיקות המתבצעות לאחר מתן האבחנה הראשונית של גידול סרטני בביופסיה, עוזרות לנו להגדיר עד כמה המחלה התפשטה (האם היא ממוקדת רק באזור אחד, האם יש מספר מוקדים סרטניים באותו אזור, האם קיימים מוקדים סרטניים גם באזורים אחרים). על פי התשובה של הבדיקה תתקבלנה ההחלטות האם לנתח, מהו סוג הניתוח המתאים ביותר, ויקבע סדר הקדימויות בטיפול (ניתוח בשלב ראשון, ניתוח בשלב שני לאחר טיפול תרופתי, טיפול תרופתי ללא ניתוח וכדומה).
בדיקות הדמייה המתבצעות בתקופת המעקב, לאחר סיום הטיפול, מסייעות לאתר את אותם חולים שיש להם חזרה של המחלה (אם באותו אזור בו אובחנה מלכתחילה, ואם באזורים אחרים בגוף). על פי המידע שמספקות בדיקות אלה יוחלט האם ניתן להמשיך במעקב בלבד – זאת כאשר אין עדות לחזרה של המחלה בבדיקות ההדמייה, או – כאשר יש עדות לחזרה של המחלה בבדיקות ההדמייה – האם יש צורך לחדש את הטיפול בסרטן, ומהו הטיפול המתאים ביותר.
בדיקות הדמייה המתבצעות במהלך הטיפול, מספקות לנו מידע על מידת יעילותו של הטיפול, שכן ע"י השוואתן לבדיקות שנעשו לפני תחילת הטיפול, ניתן להעריך האם הגידול התפשט\הצטמצם ובאיזו מידה.
חשוב לציין שבמחלות סרטן שונות ובמצבי מחלה שונים יש עדיפות לבדיקות הדמייה שונות ואין בדיקת הדמייה מסויימת שנחשבת כעדיפה בכל המצבים! בחולה אחד תהיה עדיפות לאם-אר-אי ובחולה אחר לאולטרא-סאונד.
לכל חולה עשויה להתאים בדיקה אחרת, על פי סוג המחלה, שלב המחלה והמטרה הספציפית שלשמה הוא מבצע אותה.
מרקרים, או בשמם הנוסף: סמני גידול, הם חומרים בדרך כלל חלבוניים, שנוצרים ע"י התאים הסרטניים (או ע"י הגוף בתגובה לתאים הסרטניים) ומופרשים גם לדם. ישנם סוגים שונים של מרקרים. רובם אינם אופייניים רק לסרטן מסוג אחד, אלא יכולים להופיע במספר סוגי סרטן. אולם, יש בכל זאת מרקרים שיותר אופייניים לסרטן מסוג מסוים ואחרים שיותר אופייניים לסרטן אחר. כאשר הגידול מפריש את המרקר, ערכי המרקר בדם עולים. ניתן לזהות את המרקר ולבדוק את ערכיו בבדיקת דם פשוטה. עם זאת, חשוב לציין שמחד – לא לכל חולה סרטן תהיה עלייה במרקר שאופייני יותר לסוג הסרטן הספציפי שלו, ומאידך – יתכנו ערכים גבוהים יחסית של מרקרים גם אצל אנשים שאינם חולים בסרטן.
לבדיקת המרקרים שימושים שונים: לעתים היא עשויה לסייע בזיהוי של תהליך סרטני בעת האבחנה: למשל, במקרים בעייתיים שבהם התשובה הפתולוגית איננה חד משמעית, ולא ברור אם מדובר בסרטן מסוג אחד או בסרטן מסוג אחר, ערכים גבוהים של מרקר המאפיין סרטן אחד מבין השניים יסייעו לקבוע בוודאות רבה יותר באיזה סוג של סרטן אכן מדובר.
בנוסף, ערכים גבוהים של המרקר כבר בעת האבחנה עשויים לרמז על סיכון גבוה יותר לחזרה של המחלה בעתיד, ולהיכלל במערך השיקולים שעל פיהם יקבע סוג הטיפול שהחולה יקבל.
במקרים של מחלה מפושטת, בדיקת מרקרים בדם מאפשרת להעריך את היעילות של הטיפול שניתן: ירידה בערכים של המרקר בבדיקות חוזרות המתבצעות במהלך הטיפולים, מצביעה בד"כ על כך שהטיפול יעיל, ולהיפך, עליה בערכים של המרקר לאורך זמן מעלה את האפשרות שאולי הטיפול אינו יעיל ויש להחליפו.
יצוין שכאשר בוחנים יעילות של טיפול באמצעות בדיקת ערכי המרקר, אין להתייחס לערך של בדיקה בודדת – אלא למגמה של ירידה או עלייה במספר בדיקות עוקבות עם מרווחי זמן מספקים ביניהם. ההחלטה האם להמשיך בטיפול שניתן עד כה או להחליפו, אינה מתקבלת בדרך כלל רק על פי מגמת העלייה או הירידה של המרקר בדם. במרבית המקרים, המרקר הינו כלי עזר נוסף שבא לחזק את הממצאים שכבר התקבלו בבדיקות ההדמיה (שבוצעו אף הן לצורך הערכת היעילות של הטיפול), או את ההתרשמות של האונקולוג ממצבו הפיזי של החולה ומהרגשתו הכללית.
ההחלטה לגבי מתן טיפול חדשני (תרופתי, כירורגי, קרינתי, או כל התערבות רפואית אחרת) לחולה עם סרטן מסוג מסוים בשלב מחלה מסוים, מבוססת על מחקרים הנערכים ברחבי העולם לבחינת היעילות והבטיחות של הטיפול החדשני, והשוואתו לטיפולים הסטנדרטיים (או במילים אחרות, לטיפולים שכבר נמצאים בשימוש באונקולוגיה). מחקרים אלה נקראים ניסויים קליניים. התהליך במהלכו נבחן הטיפול הוא תהליך ארוך וממושך של שנים וכל שלב בתהליך מצריך בחינה ואישור ועדות מחקר רפואיות ומומחים בתחום. תחילה נבחנת ההשפעה של הטיפול החדש \ התרופה החדשה על תאים שמגדלים אותם בתנאי מעבדה ועל חיות מעבדה (עכברים, למשל). רק תרופה שעומדת בקריטריונים שנקבעו מראש ומוכיחה את יעילותה נבחנת גם על חולים במסגרת ניסוי קליני.
ישנם בדרך כלל ארבעה שלבים (ארבע פאזות) של ניסויים קליניים שמטרתם לבחון באופן יסודי והדרגתי את הבטיחות במתן התרופה לחולה ואת יעילותה של התרופה בטיפול במחלה. כל שלב מספק מידע נוסף על התרופה בהיבטים שונים, ורק תרופה שעוברת את כל השלבים תאושר בסופו של דבר לשימוש. כל ניסוי בכל פאזה מתבצע על פי פרוטוקול ייחודי שהוכן עבורו ע"י החוקרים. הפרוטוקול מסביר מדוע חשוב לבצע את הניסוי, מפרט את מטרות הניסוי, את השלבים השונים של הניסוי, וגם כולל הנחיות מדויקות לפיהן יש לבצע אותו. חולה שנמצא מתאים להשתתף בניסוי קליני כלשהו (על פי קריטריונים ספציפיים שנקבעים במהלך התכנון של המחקר ומצוינים בפרוטוקול, למשל: סוג המחלה, שלב המחלה, טיפולים שכבר ניתנו לו בעבר, ועוד) יכול להתגייס למחקר ולהשתתף בניסוי אם הוא מעוניין בכך. זאת לאחר שקיבל הסבר מפורט מהרופא המטפל באשר למטרות המחקר ומהלכו ובאשר לסיכויים ולסיכונים האפשריים הכרוכים בו, ולאחר שחתם על טופס מיוחד (טופס הסכמה מדעת) בו הוא מצהיר שהוא מסכים להשתתף במחקר מרצונו החופשי.
ניסוי קליני בשלב ראשון בודק באופן מבוקר וזהיר ביותר את המינון הרצוי של התרופה ואת הדרך הבטוחה ביותר למתן התרופה באופן שלא יגרם לחולה נזק. ניסוי כזה (מחקר בפאזה ראשונה) נערך בדרך כלל על מספר קטן של חולים עם סוגי סרטן שונים שמחלתם ממשיכה להתקדם למרות שקיבלו את הטיפולים המקובלים.
מחקר בפאזה שנייה (ניסוי קליני בשלב שני), אמור לבחון את מידת היעילות של התרופה ואת השפעתה על סרטן מסוג מסוים, תוך שהוא מתבסס על תוצאות חיוביות שנצפו במהלך ניסוי התרופה בפאזה הראשונה. גם מחקר בפאזה שנייה נערך בדרך כלל על מספר קטן של חולים שנמצאו מתאימים למחקר בפאזה זו על פי קריטריונים ברורים, על מנת לאפשר בקרה ומעקב צמוד.
בפאזה השלישית, לאחר שהתרופה עברה בהצלחה את שני השלבים הראשונים והצטבר מידע מספק באשר ליעילות ולבטיחות שלה בקרב חולים במחלה ספציפית, משווים את אותה תרופה חדשנית או את הטיפול החדשני לתרופה או לטיפול הסטנדרטי שכבר נמצאים בשימוש. ניסוי קליני בשלב זה אמור לענות על השאלה האם התרופה החדשה יעילה באותה מידה, במידה פחותה, או אולי יותר מהתרופה שניתנה עד כה, והאם ניתן להכניס גם אותה לשימוש או אולי להחליפה בטיפול הסטנדרטי שהוכח כפחות יעיל. שלב זה כולל בדרך כלל מספר רב של חולים במרכזים רפואיים שונים. כפי שצוין לעיל, כל חולה שעונה לקריטריונים יכול להתגייס למחקר אם הוא מעוניין בכך, לאחר שקיבל הסבר מפורט מהרופא המטפל על מהלך המחקר ומטרתו וחתם על טופס הסכמה. החולים שגויסו משובצים על פי גורל (כלומר באופן אקראי) או לקבוצת הניסוי – זו שבה תינתן התרופה החדשה, או לקבוצת הביקורת – זו שתקבל תרופת דמה (אינבו). המטרה של השיבוץ האקראי היא להביא לכך שהניסוי יערך באופן אובייקטיבי ככל שניתן ושלכל משתתף תהיה הזדמנות שווה (סיכוי של 50% בדיוק בדוגמה זו) להשתייך לכל אחת משתי הקבוצות שבמחקר, ללא השפעה של גורמים חיצוניים (למשל רופא שיחליט לאיזו קבוצה להפנות כל חולה לפי שיקולים שלו). ניסוי שנערך באופן לא אובייקטיבי עלול להביא בסופו של דבר לתוצאות לא אמיתיות.
כל החולים שבשתי הקבוצות – הן בקבוצת הניסוי והן בקבוצת הביקורת – עוברים בדיקות ומעקבים קפדניים המתועדים לאורך כל מהלך המחקר ואף לאחריו. המידע המדויק המתועד מאפשר להשוות את התוצאות הטיפוליות שהתקבלו בשתי הזרועות של המחקר (הניסוי והביקורת) בטווח הקצר והארוך, ולהגיע למסקנות המתבקשות על פי השאלה של המחקר. קיימת חשיבות מרובה לכך שהניסוי יהיה אובייקטיבי בכל השלבים שלו ושהבדיקות והמעקבים ייעשו בדיוק באותו אופן בשתי הקבוצות כך שגם המידע הרפואי שייאסף יהיה אובייקטיבי ככל שניתן. ישנם מחקרים קליניים בהם גם החולה וגם הרופא אינם יודעים לאיזו זרוע משתי זרועות המחקר שייך החולה – האם הוא מקבל את התרופה הניסיונית, או את זו שלמולה היא נבחנת. באופן זה גם החולה שמקבל את הטיפול וגם הרופא שבודק אותו אינם יכולים להיות מושפעים מהידיעה שמדובר בתרופה ניסיונית או לא, והמידע המתועד הוא אכן אובייקטיבי.
ניסוי בשלב רביעי הוא בעיקרו מעקב אחר תרופה חדשה שכבר הוכחה כיעילה ובטוחה ואשר אושרה לשימוש ע"י הגורמים הרפואיים והרשויות המוסמכים לכך, והיא משווקת לאוכלוסיות גדולות של חולים. המטרה של ניסוי בשלב זה היא לבחון את התועלת מהשימוש בתרופה בקרב המטופלים הצורכים אותה ובקרב המערכת הרפואית, לזהות תופעות לוואי נדירות באם הן מופיעות ועל פי הצורך להכניס בהנחיות לשימוש בתרופה כל שינוי שיידרש.
ישנם מספר יתרונות להשתתפות במחקר קליני. למשל: חשיפה לטיפול חדשני שיתכן ויוכח כטוב ביותר במצב נתון של מחלה, מעקב רפואי צמוד ותחושה של תרומה לתחום הרפואה. עם זאת, חשוב לציין גם חסרונות אפשריים, שכן מעצם היותו בתהליך ניסויי, יתכן שהטיפול החדש יוכח כפחות יעיל מהטיפול הסטנדרטי שאיתו נערכה ההשוואה, או יתכן שיהיה כרוך בתופעות לוואי קשות יותר מאלה של הטיפול הסטנדרטי, אשר לא היה ניתן לצפות אותן מראש.
ההחלטה האם להשתתף בניסוי קליני או לא תלויה אך ורק בחולה, ומתקבלת לאחר שקיבל מידע בנושא המחקר ובחן את כל האפשרויות הטיפוליות הנוספות הקיימות שלא במסגרת המחקר, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. חולה זכאי להחליט מראש שאינו מעוניין להשתתף במחקר, או להודיע על פרישתו מהמחקר מכל סיבה שהיא בכל עת, על פי רצונו. צעד זה לא ימנע ממנו לקבל את הטיפול הסטנדרטי הקיים ולהמשיך להיות מטופל ע"י הרופאים בדרך הטובה ביותר.
כפי שצוין לעיל (עיין בכותרת: "מה המשותף ומה מאפיין את כל מחלות הסרטן?"), גידול סרטני מקורו בעצם בתא בודד, ועל פי רוב הוא מתפתח במספר שלבים כתוצאה משינויים המתרחשים במהלך חיינו בתוך החומר הגנטי שבגרעין התא (מוטציות גנטיות). שינויים אלה מביאים לפגיעה במערכות הבקרה הפנימיות של התא וכפועל יוצא לגדילה וחלוקה מואצת שלו, וכך נוצרת קבוצה של תאים הממשיכה לגדול ולהתחלק באופן פראי. בכל חולה עם גידול סרטני ניתן למצוא שינויים \ מוטציות שמאפיינים אך ורק את תאי הגידול שלו. חלק מהמוטציות הללו משפיעות על ההתנהגות של התא הסרטני ועל התגובה של הגידול לטיפול האנטי סרטני שניתן. כך יתכן מצב שבו שני אנשים עם אותו סוג גידול (למשל גידול בריאה) יגיבו באופן שונה לאותו סוג טיפול, כיון שאותן מוטציות שמופיעות בגידול של החולה האחד, אינן מופיעות בגידול של החולה השני. זאת על אף שמדובר באותו סוג סרטן.
מטרת הרפואה המותאמת אישית היא לזהות אצל כל חולה את אותם שינויים גנטיים \ מוטציות שמאפיינים את תאי הגידול הספציפי שלו, ושיש להם השלכות על "ההתנהגות" של אותם התאים (למשל: על היכולת של תאים אלה להיות עמידים לטיפול). באמצעות זיהוי המוטציות הללו ניתן יהיה להתאים לכל חולה את הטיפול שהוא אופטימלי ספציפית עבורו – בהתחשב לא רק בגילו, ובמצבו הרפואי אלא גם בהתאם לאותן מוטציות גנטיות שזוהו בגידול שלו – ולהגיע לתוצאות טיפוליות טובות יותר.
ואכן, בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה בתחום הרפואה המותאמת אישית. פותחו תרופות חדשות המסוגלות לנטרל את ההשפעה של כל מיני שינויים גנטיים בגידולים מסוגים שונים, כך שכאשר חולה מאובחן עם גידול סרטני, ניתן לבדוק אם יש לתאי הגידול שלו איזשהו סמן מסוג מסוים ולטפל בו באמצעות תרופה שמנטרלת באופן ספציפי את השפעת אותו הסמן. התקווה היא שבעתיד יוכל כל חולה לעבור בדיקה מקיפה שתזהה את המאפיינים הייחודיים של הגידול שלו ותאפשר להתאים לו באופן אישי את הטיפול היעיל ביותר בעבורו, על מנת לעצור את הגידול ולהביא לנסיגתו.
תהליך נטילת הביופסיה הינו חלק אינטגרלי ומשמעותי באבחון מחלות הסרטן למיניהן. הביופסיה הסטנדרטית היא למעשה דגימה זעירה של קבוצת תאים\רקמה מתוך האזור החשוד, הנלקחת ע"י הרופא באמצעות מכשור מיוחד (לעיל: "מהי הביופסיה ומה חשיבות האינפורמציה שהיא מספקת לנו").
עם זאת, נטילת הביופסיה היא פעולה חודרנית, וככזו היא עלולה לעתים להיות כרוכה בקשיים (כמו היעדר יכולת להגיע לאזור החשוד ולדגום אותו, מיעוט חומר בדגימה) ו\או לגרום לסיבוכים (כמו כאב, דימום).
הביופסיה הנוזלית שנכנסה לשימוש במרוצת השנים האחרונות עשויה להוות אלטרנטיבה יעילה, או לשמש ככלי אבחנתי נוסף (בשילוב ביופסיה הנלקחת מהרקמה עצמה) לצורך קבלת אינפורמציה שמטרתה לכוון את החולה לטיפול היעיל ביותר בהתייחס לאבחנה הספציפית שלו.
ביופסיה נוזלית היא למעשה בדיקת דם פשוטה שממנה ניתן להפיק ולזהות במעבדה הפתולוגית תאים סרטניים או חלקי תאים סרטניים – מקטעים מהחומר הגנטי של התאים הסרטניים – שניתקו מהגידול הסרטני וחדרו לזרם הדם, ולאפיין אותם. במילים אחרות, הבדיקה מאפשרת לא רק את הזיהוי של התאים הסרטניים שניתקו מהגידול וחדרו לזרם הדם, אלא אף את זיהוי המאפיינים של התאים סרטניים בהתייחס לחלבונים השונים המרכיבים אותם והשינויים הגנטיים (המוטציות) שעברו במהלך התפתחות התהליך הסרטני בגוף החולה. זיהוי מאפיינים אלה הינו בעל חשיבות עליונה בהבנת ההתפתחות של התהליך הסרטני בגוף החולה ובהכוונתו לטיפול הספציפי היעיל ביותר במצב הנתון.
עיקר יתרונות הביופסיה הנוזלית הם בפשטות שבה היא מבוצעת, בפרק הזמן הקצר יחסית עד לקבלת התשובה (כשבוע-שבועיים ממועד נטילת דגימת הדם, לעומת כ 2-4 שבועות ממועד דגימת רקמה מאזור חשוד בביופסיה סטנדרטית) וביכולת לעשות בה שימוש חוזר כחלק מהמעקב אחר מצב המחלה ויעילות הטיפול שניתן (באמצעות השוואת ריכוז התאים הסרטניים ו\או מקטעי החומר הגנטי שזוהו בבדיקות חוזרות ונשנות), וכן לזהות מוטציות חדשות שהתפתחו עם הזמן ויתכן שמצריכות שינוי כיוון טיפולי.
החסרונות העיקריים בבדיקה הם היעדר סטנדרטיזציה (אופן שימוש אחיד ועקבי בטכנולוגיה) בין מעבדות שונות המבצעות אותה, כמו גם מידת מהימנותה והיכולת המוגבלת שלה, נכון לעת הזו, להביא להפקת תאים ומקטעים גנטיים אשר ישקפו באופן המדויק ביותר את תאי רקמת הגידול ומאפייניהם, בדומה לחומר המופק בביופסיה סטנדרטית.
המלצת גורמי הרפואה השונים – ביניהם ארגונים רפואיים המספקים מידע והנחיות עדכניות לגבי טיפול במחלות הסרטן – באשר לשימוש בביופסיה נוזלית, ורק בה, מוגבלת כיום בעיקר למצבים בהם דגימת רקמה בשיטה הסטנדרטית המקובלת עלולה לסכן את החולה, וכן במקרים בהם יש חשש שכמות החומר אותו ניתן יהיה להפיק בביופסיה סטנדרטית יהיה דל ולא יאפשר בדיקה מעמיקה וקבלת תוצאות מספקות שתוכלנה לכוון לטיפול המתאים והיעיל ביותר במצב הנתון.
עם זאת, העיניים נשואות לקידום המחקר העתידי בתחום ולהעמקתו, בשימת דגש על קביעת סטנדרטים אחידים לביצוע הבדיקה, איסוף נתונים רבים ככל שניתן וצבירת ניסיון עשיר – כל זאת במטרה להגיע ליכולת אבחנה גבוהה ולדיוק מרבי כמצופה, ולאפשר את הרחבת השימוש בטכניקה חדשנית זו ואת התאמתה לאוכלוסיית החולים האונקולוגיים על כל גווניה.
גופנו מורכב ממיליארדים של תאים המתרבים כל אחד על ידי חלוקה לשניים. חלוקה זו, שמבוקרת על ידי מנגנונים מיוחדים בגוף, אחראית על הגדילה וההתפתחות שלנו (עיין לעיל: "מה משותף לכל מחלות הסרטן ומה מאפיין אותן?").
גידול סרטני מקורו למעשה בתא בודד. מסיבות שברובן אינן ידועות לנו מתרחשים במהלך חיינו שינויים בתוך החומר הגנטי שבגרעין התא, הגורמים לתא לשנות את אופיו\מרכיביו\ צורתו ועלולים להביא לגדילה ולחלוקה מואצת של אותו תא. כאשר מנגנוני הבקרה שבגופנו אינם מסוגלים לזהות את התהליך ולעצור אותו, נוצר מקבץ של תאים ההולך וגדל באופן פראי. זהו התהליך הסרטני.
תחילה הגידול מתפתח ברקמת האם (הרקמה בה החל התהליך מראשיתו) ועלול לדחוק את הרקמות שסביבו ואף לחדור לתוכן. חלקים ממנו עלולים גם לחדור לכלי דם ולצינורות לימפה, ובאמצעות זרם הדם או הזרימה בצינורות הלימפה – להתפזר ולהגיע לאזורים מרוחקים מהגידול הראשוני, ושם להתפתח לגידולים משניים המכונים גרורות.
חשוב מאד לציין שמחלת הסרטן איננה מחלה אחת. מוכרות למעלה מ 200 מחלות (ותת-סוגים של מחלות) סרטן שונות אשר על אף התכונות הבסיסיות המשותפות לכולן (פורט לעיל), מתאפיינת כל אחת בסוג שונה של תאים בעל מבנה פנימי ייחודי וסביבה פיזיולוגית שונה. כל אלה עשויים להיות בעלי השפעה מכרעת על התפתחות המחלה והתופעות הנלוות לה, כמו גם על האופציה הטיפולית המתאימה ביותר מבין שלל הטיפולים הקיימים ועל הסיכויים להצלחתה.
השינויים שחלים בחומר הגנטי שבגרעין התא (להלן: המוטציות) במהלך הפיכתו מתא תקין לתא סרטני (פורט לעיל), גורמים לשינויים במרכיבי התא (דוגמת חלבונים). שינויים אלה מהווים בחלקם סוג של זרז להמשך ההתפתחות של התהליך הסרטני ולפיזור התאים הסרטניים בגוף.
ריצוף גנומי של תאי הסרטן הוא תהליך במהלכו נבדק במעבדה כל החומר הגנטי שנדגם בביופסיה מהגידול הסרטני, במטרה לזהות את כל המוטציות אשר התרחשו בתא הסרטני ואשר הביאו ליצירת מרכיבים תאיים המסייעים לתהליך הסרטני להתקדם ולשגשג. זיהוי המוטציות מאפשר להתאים למטופל תרופות מכוונות מטרה המתבייתות על אותם מרכיבי תא שעברו שינוי, ובכך מסייעות בעצירת המשך ההתפתחות של התהליך הסרטני. בד בבד, זיהוי המוטציות שהתרחשו עשוי לסייע בניבוי רגישות, או לחילופין העדר רגישות – קרי עמידות – של הגידול לטיפול אנטי-סרטני מסוג כזה או אחר, וכך לאפשר התאמה טובה יותר של הטיפול לחולה הספציפי.
יתרון נוסף של הריצוף הגנומי המלא הוא בפוטנציאל הגלום בו לזיהוי מוטציות נדירות נוספות, שאינן מוכרות עדיין, ואשר מעורבות אף הן בהתפתחות התהליך הסרטני. זיהוי מוטציות כגון אלה עשוי לתרום לקידום המחקר בתחום ולהביא לפריצות דרך נוספות באמצעות פיתוח תרופות חדשות והתאמתן באופן ייחודי למוטציות שזוהו.
ואכן, כיום כבר נבדקות במהלך תהליך האבחנה של מחלות סרטן שונות מוטציות ספציפיות הידועות כמסייעות בהתפתחות התהליך הסרטני – על מנת לאפשר התאמת תרופתית באופן אישי לכל חולה וחולה על פי המאפיינים הייחודיים של הגידול שלו (עיין לעיל: "רפואה מותאמת אישית") – עם זאת לא מדובר בריצוף גנומי מלא, כמתואר לעיל.
ריצוף גנומי מלא אינו נכלל, נכון לעת הזאת (2022), בסל הבריאות. עיקר השימוש בו הוא בקרב חולים בשלבי מחלה מתקדמים אשר מיצו את קווי הטיפול הסטנדרטיים המקובלים על פי תוצאות מחקרים – זאת, במטרה למצוא להם אופק טיפולי נוסף, ו\או לזהות רגישות או עמידות של תאי הסרטן לטיפולים המומלצים, וכן כאשר מדובר בסרטן נדיר או בסרטן ממקור שאינו ידוע.
תרפיה גנטית, או במילים אחרות טיפול גנטי, מהווה ענף בתחום ההנדסה הגנטית (שמשמעותה: שינוי מלאכותי של חומר גנטי). מדובר בתחום רפואי-מחקרי ששם לו למטרה לטפל במחלות או למנוע מחלות, באמצעות תיקון גנים פגומים או החלפתם בגנים תקינים.
החומר הגנטי המצוי בכל תא ותא בגופנו, אחראי למעשה לתפקוד התקין של הגוף כולו במהלך החיים. בחומר הגנטי מצויים קודים באמצעותם נוצרים החלבונים שאחראים לגדילת התאים, לחלוקתם וכן לביצוע יעיל של הפונקציות שהם אמורים למלא.
גן שאינו תקין עלול לגרום לייצור חלבונים שאינם מסוגלים למלא את תפקידם כראוי. חסר בביטוי של גן, או לחילופין עודף ביטוי של גן, עלול לפגוע בפונקציות משמעותיות וכפועל יוצא בתפקוד הגוף כולו, ולהביא למצב של תחלואה – כולל תחלואה בסרטן.
תרפיה גנטית מבוססת, בין השאר, על פיתוח יכולות באמצעותן ניתן להחדיר לתא סרטני גן תקין שימלא את מקומו של הגן החסר, יחליף את הגן הפגום הפועל בחסר או ביתר, ובכך יאפשר לתא הסרטני לתקן את עצמו ולממש את הפוטנציאל הדרוש למילוי ייעודו כמצופה.
החדרת גן תקין לתא הסורר מתבצעת באמצעות טכניקות שונות מתחום ההנדסה הגנטית, למשל באמצעות "נשאים" (וקטורים) מסוגים שונים (כגון וירוס שהשפעתו המזיקה נוטרלה).
בעשור האחרון הולך ומתרחב המחקר האונקולוגי בתחום התרפיה הגנטית. קידום פיתוח תרופות המבוססות על שימוש בגנים תקינים שיחליפו את הגנים הפגומים או "יתקנו" גנים פגומים, והחדרתם ישירות לתאים הסרטניים, עשוי להוות פריצת דרך ולהביא לשיפור משמעותי בתחום הטיפול בחולים המטולוגים ואונקולוגים.